מאמרו של שמוש מציג את הקיבוץ בעבר ומדבריו עולה ריח של געגוע עז לקיבוץ של פעם. כדרכם של געגועים לעבר יש בהם אידאליזציה של הקיבוץ שאינה תואמת בהכרח את המציאות.רעיון השוויון שקסם למקימי הקיבוצים בעבר חטא לאינדבדואליות של חברי הקיבוץ היה בו פגיעה בזכות הבסיסית של כל אדם להיות שונה מן האחר .אכן כפי שצייר שמוש במאמרו הקיבוץ חרט על דגלו ערכים חשובים שתרמו רבות לבניית החברה הישראלית ותרבותה במדינה ,האחריות השיתופית שבאה לידי ביטוי בחגים, בשבתות, בארועים היה לה ערך וחשיבות ויש לראותה באור חיובי,חבל שזו לא נעשתה תוך נכונות להכיל את חברי הקיבוץ כפרטים בעלי זכות לעצב את חייהם במסגרת הקיבוצית על ערכיה הנפלאים , תוך שמירה על ה"אני" הפרטי שלהם.
במאמרים רבים שפורסמו בשנים האחרונות בעיתונות החלו חברי קיבוצים לחשוף את שהיה נסתר שנים רבות,תחלואייה של החברה הקיבוצית. שמוש מציג את הקיבוץ שהיה תוך עצימת עיניים למחיר ששילמו חברי הקיבוץ על מזבח הערכים שזה חרט על דגלו ללא פשרות.למקלחות המשותפות ,ללינה בבתי הילדים ולמסגרות אחרות חברתיות וחינוכיות היו חסרונות גדולים, אלה עלו על היתרונות והייתה להם השפעה פסיכולוגית שלילית על הילדים שגדלו ובגרו בקיבוצים. רבים מחברי הקיבוץ חושפים היום את הצלקות הנפשיות שאלה חרטו בהם,הטרדות מיניות,אונס,גילוי עריות ועוולות אחרות הוסתרו והושתקו שנים רבות,קשה היה לחדור לתוך החברה הקיבוצית ולהתערב התערבות חיצונית בנעשה בה .
בן זוגי ומשפחתו היו ממיסדי בית הערבה הישן שפונה ואחר כך היו ממיסדי גשר הזיו.כששאלתי את חמותי ז"ל מדוע עזבו את הקיבוץ סיפרה שהשוויון לא התקיים הלכה למעשה ,לדוגמא היו חברי גרעין מארה"ב שקיבלו סיוע כספי ממשפחותיהם בחו"ל שאפשר להם לרכוש רהיטים וחפצים שלא היה בהשג ידם של האחרים. חמותי עזבה עם בעלה ושלושה ילדים את הקיבוץ כיוון שלא יכלה להעניק לילדיה את שהיה לחברים אחרים בקיבוץ, מבחינתה ערך השוויון שבו האמינה התפוגג נוכח המציאות ,לכן עברה לחיות בעיר. בן זוגי שהיה בגרעין נח"ל הפך לחבר קיבוץ בדרום וחי שם כעשר שנים. לפני כשלושים שנה קרא את המפה והחליט כי אינו מעוניין לחיות במקום אשר אינו מאפשר לו ביטחון כלכלי במקרה שיחליט לעזוב את הקיבוץ.לדבריו לפני כשלושים שנה חברי קיבוץ היו משוכנעים שהקיבוץ יאפשר להם ביטחון כלכלי לכל חייהם,מציאות שבפועל לא התקיימה.ההפרטות בקיבוצים נולדו כתוצאה מקשיים כלכליים אלהם נקלעו הקיבוצים .המציאות הכלכלית התנגשה באופן משמעותי עם האידאולוגיה של הערבות ההדדית.חברי קיבוצים שעבדו שנים רבות ולא הפרשו לקרנות פנסיה ובנו על כך שהקיבוץ יתו להם מענה בגיל הפנסיה ובזקנתם ,גילו שהקיבוץ אינו מסוגל לכך .ההפרטות התנגשו בעקרונות הקיבוץ אך היו הכרח המציאות הכלכלית .
אני מקווה שהקיבוץ על פניו המתחדשות יצליח לשמר את ערכיו השיתופיים אליהם שמוש נושא עיניו בגעגוע , מתוך מבט מפוכח ,תוך שימת דגש על ההכרח לאפשר לכל אחד מחבריו את הזכות לחיות כפרט ,לשמור על זכיותיו הטבעיות ועל צרכיו היחודיים כאדם .בקריאה ראשונית דבריו של שמוש עוררו בי הזדהות וגעגוע לקיבוץ שאיננו ,לערכיו הישנים לרוח שפעמה בו ,לצורת התיישבות יחודית בעולם שהייתה לה תרומה אדירה בבניין הארץ ובעיצוב ערכיה, בקידום החקלאות וביצירת גוון יחודי לחברה הישראלית. בקריאה שנייה, החלו לעלות בי רגשות סותרים והתנגדות לחלק גדול מהדברים שכתב במאמרו ,בעיקר לאידאליזציה המוגזמת והרגשנית שעלתה מתוך התאור.אני בטוחה שגם שמוש מודע לחסרונותיו של הקיבוץ כשהיה קיבוץ ,אבל כדרכה של נוסטאלגייה הגעגוע צבע הכל בצבעים ורודים והשכיח את שיש לשכוח.
במאמרים רבים שפורסמו בשנים האחרונות בעיתונות החלו חברי קיבוצים לחשוף את שהיה נסתר שנים רבות,תחלואייה של החברה הקיבוצית. שמוש מציג את הקיבוץ שהיה תוך עצימת עיניים למחיר ששילמו חברי הקיבוץ על מזבח הערכים שזה חרט על דגלו ללא פשרות.למקלחות המשותפות ,ללינה בבתי הילדים ולמסגרות אחרות חברתיות וחינוכיות היו חסרונות גדולים, אלה עלו על היתרונות והייתה להם השפעה פסיכולוגית שלילית על הילדים שגדלו ובגרו בקיבוצים. רבים מחברי הקיבוץ חושפים היום את הצלקות הנפשיות שאלה חרטו בהם,הטרדות מיניות,אונס,גילוי עריות ועוולות אחרות הוסתרו והושתקו שנים רבות,קשה היה לחדור לתוך החברה הקיבוצית ולהתערב התערבות חיצונית בנעשה בה .
בן זוגי ומשפחתו היו ממיסדי בית הערבה הישן שפונה ואחר כך היו ממיסדי גשר הזיו.כששאלתי את חמותי ז"ל מדוע עזבו את הקיבוץ סיפרה שהשוויון לא התקיים הלכה למעשה ,לדוגמא היו חברי גרעין מארה"ב שקיבלו סיוע כספי ממשפחותיהם בחו"ל שאפשר להם לרכוש רהיטים וחפצים שלא היה בהשג ידם של האחרים. חמותי עזבה עם בעלה ושלושה ילדים את הקיבוץ כיוון שלא יכלה להעניק לילדיה את שהיה לחברים אחרים בקיבוץ, מבחינתה ערך השוויון שבו האמינה התפוגג נוכח המציאות ,לכן עברה לחיות בעיר. בן זוגי שהיה בגרעין נח"ל הפך לחבר קיבוץ בדרום וחי שם כעשר שנים. לפני כשלושים שנה קרא את המפה והחליט כי אינו מעוניין לחיות במקום אשר אינו מאפשר לו ביטחון כלכלי במקרה שיחליט לעזוב את הקיבוץ.לדבריו לפני כשלושים שנה חברי קיבוץ היו משוכנעים שהקיבוץ יאפשר להם ביטחון כלכלי לכל חייהם,מציאות שבפועל לא התקיימה.ההפרטות בקיבוצים נולדו כתוצאה מקשיים כלכליים אלהם נקלעו הקיבוצים .המציאות הכלכלית התנגשה באופן משמעותי עם האידאולוגיה של הערבות ההדדית.חברי קיבוצים שעבדו שנים רבות ולא הפרשו לקרנות פנסיה ובנו על כך שהקיבוץ יתו להם מענה בגיל הפנסיה ובזקנתם ,גילו שהקיבוץ אינו מסוגל לכך .ההפרטות התנגשו בעקרונות הקיבוץ אך היו הכרח המציאות הכלכלית .
אני מקווה שהקיבוץ על פניו המתחדשות יצליח לשמר את ערכיו השיתופיים אליהם שמוש נושא עיניו בגעגוע , מתוך מבט מפוכח ,תוך שימת דגש על ההכרח לאפשר לכל אחד מחבריו את הזכות לחיות כפרט ,לשמור על זכיותיו הטבעיות ועל צרכיו היחודיים כאדם .בקריאה ראשונית דבריו של שמוש עוררו בי הזדהות וגעגוע לקיבוץ שאיננו ,לערכיו הישנים לרוח שפעמה בו ,לצורת התיישבות יחודית בעולם שהייתה לה תרומה אדירה בבניין הארץ ובעיצוב ערכיה, בקידום החקלאות וביצירת גוון יחודי לחברה הישראלית. בקריאה שנייה, החלו לעלות בי רגשות סותרים והתנגדות לחלק גדול מהדברים שכתב במאמרו ,בעיקר לאידאליזציה המוגזמת והרגשנית שעלתה מתוך התאור.אני בטוחה שגם שמוש מודע לחסרונותיו של הקיבוץ כשהיה קיבוץ ,אבל כדרכה של נוסטאלגייה הגעגוע צבע הכל בצבעים ורודים והשכיח את שיש לשכוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה